פעם ראשונה שאני ממש גוף

כשאדם סובל- רואים את הסבל על הפנים שלו,

אבל אני, כמטפלת, שבד"כ מרגישה בגוף שלה את הרגשות והתחושות של המטופל,

לא יכולה להרגיש כלום, כי האדם הסובל לא מרגיש.

אני כן יכולה לראות את ההתנגדות להרגיש את מה שנוכח בתוך הגוף שלו עכשיו, ואת האופן בו הוא מנתק בין הראש לגוף ולרגשות שבו כדי לא להרגיש.

...נכנסנו לעבודה דרך הגוף,

אנחנו עובדות כבר הרבה זמן,

פוגשות רגשות וכאבים שנמצאים בגוף,

מאפשרות להם להשתחרר,

אבל משהו עוד ממשיך להחזיק,

שומר עצמו כמאחורי מעטה של הרחקה.

עד שהיום משהו השתנה:

בתחילת הטיפול פגשנו כעס וחוסר אונים וכאב,

עבדנו גם עם כאב פיזי,

ופתאום הרגשתי שהיא כבר לא איתי,

הפכתי להיות 'המענה' שלה, והיא רק מחכה בנימוס שאפסיק וסובלת בינתיים בשקט.

הסבתי את תשומת ליבה למצב הזה של 'סבל' שבו היא נמצאת בו,

וחזרנו לעבוד, קודם כל עם המאמץ של הניתוק שיוצר את הסבל, והמשכנו הלאה.

פתאום היא אומרת: "פעם ראשונה שאני ממש גוף".

האמת בהתחלה זה היה לי מוזר- ציפיתי שתתייחס לרגשות הרבים שעלו

דרך הגוף, ולא לעצם המפגש איתו,

אבל היא המשיכה והסבירה: 'פעם ראשונה שאני לא שואלת עצמי למה אני מרגישה כך ועוברת לסיפור המעשה והניתוח שלו,

אלא איך- ונכנסת לחוויה'.

משהו השתנה היום בגוף שלה באופן מהותי.

"מרגישה שהחלקים השונים עוד צריכים למצוא

את העמדה והעמידה שלהם מחדש" סיכמה.

מאחורי הרבה מהכיווצים והאחזקות בגוף מצוי רגש

שלא במודע נעשה הכל כדי לא לפגוש.

הסבל כאן 'הלך על כל הקופה'- הוא ניתק את האשה לגמרי מהגוף ,

והבריח אותה ממנו לראש

רק מתוך הפחד להרגיש.

ורק כשנכנסנו לתוך המנגנון של הסבל, הרווחנו חזרה את הגוף

ואיתו את החיוניות, הכוח, הנוכחות של האדם.

24 שנים שאני מטפלת בדרך המופלאה הזו,

ואף פעם לא משעמם לי.

***לקריאה נוספת על הכשרת מטפלים בשיטת דרך הגוף - המסע פנימה ***