עצמאות

'הם הרביצו והציקו לה, ואני לא הצלחתי להפסיק אותם'. בכה הבן שלי. 'הם סתם אוהבים להרביץ לבנות, היא לא עשתה להם כלום'.

ערב יום העצמאות. 10- 11 ילדים, בני השכבה שלה. וככל שהיא היתה יותר כועסת ונעלבת הם המשיכו להציק ולהרביץ לה. אפילו ילד שבדרך כלל לא שייך לחבורה המציקה הצטרף אליהם. כשאני הגעתי לשם- מה שנשאר לי זה לעצור דווקא אותה, שלא תתנפל עליהם בכעסה ותתחיל סבב נוסף.

3 ימים אחכ, הצטרפתי לילדים שלי למגרש . קבענו לשחק כדורסל. כשהגעתי מצאתי את הבן שלי קולע לסל לבד, בתי מטפסת לה על הסל מהצד, ורוב החבורה של הבנים (מלפני 3 ימים) יושבים על קו האמצע.

הצטרפתי לבני, למשחק, כשאחרי כמה דקות החלו שניים מילדי החבורה להפריע לנו. והשאר יושבים ומסתכלים.

אני הרגשתי איך התגובה הישנה לכל המתח האלים שסביבנו עולה בגוף שלי: פחד, כעס נוראי, חוסר אונים, ורצון להתעלם מכל הרגשות האלה, ומצאתי את עצמי במקום לנסות לחטוף את הכדור מבני, נגדו שיחקתי, מפנה לו מרחב במגרש, שלא יוכלו כביכול, להפריע לו. לעומת חווית האלימות העוצמתית שעוברת עלי, הבן שלי פשוט ממשיך לשחק, בשלווה, קולע סל אחרי סל, נוכח לגמרי במקום.

'שלא תחשבי שהם לא ניסו להציק ולעצבן אותי', אמרה לי אחר כך הבת שלי, שהמשיכה לטפס על הסל. אחד הילדים, אותו אחד שהתחיל לפגוע בה 3 ימים לפני, זרק עליה כדור ופגע לה בתוסיק, בכוונה. 'מה אכפת לי , הם רוצים שאתעצבן, והם לא יקבלו את מה שהם רוצים' אמרה בחיוך הבת המופלאה שלי. היא באמת עשתה שם סוויטש, מבפנים. היא החליטה שהפגיעה מהכדור לא מזיזה לה, – ובאמת היתה רגועה ומחוייכת. הרי אותו תסריט מערב יום העצמאות, יכול היה לחזור על עצמו שוב, אבל היא החליטה שלא. היא לא תיתן לאף אחד להפעיל אותה, והצליחה, והיא זו שהכתיבה את התגלגלות האירועים לכל החבורה. אני מניחה שהיא הרגישה את העוצמה שלה, ואין ספק שלא רק היא.

המון אלימות פוקדת אותנו בתקופה האחרונה, ולא רק. אלימות קשה עם מניעים לאומיים, מגדריים, או אישיים. ונראה לי שרבים שותפים איתי לשילוב תחושות ורגשות של פחד, כעס חוסר אונים, רצון להחזיר להם. וממש לא ברור איך להפסיק את הגל הזה.

לא רוצה לומר דברים גדולים פה, רק יודעת שהרגשתי המון גאווה בילדים שלי, ובדרך המופלאה בה הם הגיבו, ונפעמתי מהיכולת שלהם ליצור את הסיטואציה כמו שהם רוצים . (וקצת בושה באמא שלהם שעוד ככ מופעלת במעגל הרגשות הזה).