מסר שקיבלתי קצת אחרי פרוץ הקורונה

הקורונה באה כי יש צורך לעשות שינוי משמעותי כדי להביא את העולם למקום הבא/ לשלב הבא שלו- יש צורך להרגיע את האובססיה שלנו לרוץ עם העדר, לא לפספס, סוג של מתח ותחרותיות קבועים, שמטרתם להגיע למעלה. שנובעים מחוש העדר- כולם רצים לכיוון אחד, כולם צריכים להגיע להיות ראשונים, להיות הכי טובים מכולם, ובסטנדרטים שהעדר מציב. אנחנו מתאמצים להיות בלתי מוגבלים, רצים אחרי זמן מסויים, איליו כולם מתכנסים, מאמץ בלתי פוסק להגיע למקום חברתי מסויים. זה עוד קשור לתפיסה ההיררכית שהיתה רווחת כל כך הרבה זמן, שבה יש טעם לרוץ.

השינוי מביא אותנו מלהיות חלק מעדר- לאוסף של א.נשים פרטיים, אוסף של פרחים שפורחים אחד ליד השני. מקום בו כל אחד נמצא במרכז תשומת הלב שלו ,

המוטיבציה במקום שאחרי השינוי היא פנימית.

בתוכנו מהדהדת האפשרות הבלתי מוגבלת של הקיום. יש לנו את האפשרות להתרחב ולמצוא בתוכנו את העושר השלם (הפנימי).

אנחנו יצורים חברתיים, אל דאגה,

רק למדנו להשתייך לחברה או ליצור קשרים מתוך פחד שאם לא נשיג את מה שאנחנו חושבים שאנחנו זקוקים לו נשאר מאחור ולבד. למדנו להיות בקשרים כדי להרגיש בסדר ולהרגיש רצויים. למדנו למדוד את עצמנו על פי החברה, למדנו להתבונן בעצמנו מתוך עיני החברה.

אם החיצוני הוא השתקפות ממש של הפנימי- כשאדם מבטל את עצמו- אין מה שישתקף גם החוצה. ואם כולם עושים אותו דבר- איך אנחנו נראים? כשכל אחד מחובר לעצמו להתרחבות החוצה יש כל כך הרבה יותר ערך.

לקח לי זמן לראות איך זה נוגע לי, איפה אני נמצאת בעבדות למירוץ העדרי הזה, ואז היו כמה ימים בהם זה הכה בי.

אני מזמינה אותך, אם קראת עד כאן- לבדוק איפה העדריות הזו פוגשת אותך, ולחפש את הדרך להיות האור הזוהר שאת.ה נשמע שזה בדיוק הזמן