הראש לא מרפה

הראש לא מרפה, כל הזמן מחשבות חופרות. לא מצליחה להרגע. זאת היתה הטענה איתה ניגשנו לגוף.

חשבתי שאגע פיזית בראש, במקום של המחשבות, אבל כשהיא נשכבה על מיטת הטיפולים פתאום עלה פחד עצום, פחד שהיא לא הסכימה לפגוש- היתה בטוחה שהוא חזק מידי, שאם תפגוש אותו תתפרק. שאם תפסיק לפקוח עיניים ולשמור על משפחתה, הם לא ירצו אותה, לא יאהבו אותה יותר, והיא תשאר לבד.

היום היא מוקפת בבעל וילדים אוהבים, ברור שמי שחווה את החוויה הזו, זו לא האשה הבוגרת שנשכבה על מיטת הטיפולים. גם המילים, תנועות הגוף- היו של ילדה. בת כמה את?

5, השיבה. 'הכל קרה בגיל הזה'- הוסיפה בקולה הרגיל. ואז גם איבדתי את שמחת החיים שלי, ואת האומץ להופיע ולבלוט בין כל הילדים.

חשבתי לעבוד במגע על הראש, אבל הידיים שלי משכו אותי אל בית החזה. וגם קצת לכתיפיים. לכל הכיווץ שם. הפחד עלה שוב, בהתחלה פחדה להרגיש אותו,

ואז קרה הריפוי: הפחד פתאום הורגש בגוף, לא רק מכווץ בבטן, אלא ממש בכל הגוף, ולאט לאט נשארה תחושת הזרימה והחיות בגוף, והפחד נעלם.

'אני פתאום מרגישה את הנוכחות בגוף שלי'- אמרה בהתרגשות, 'אף פעם לא הרגשתי ככה'. איזה כייף פשוט להרגיש את הנוכחות בגוף!!!

הגוף שלה- נראה פתאום צעיר בהרבה שנים, גם הפנים, והיא פשוט נהנתה מעצם היותה כרגע.

אחת התגובות של א.נשים, לדרישה (לא מודעת בדכ), לעצור ולא להביא את רגשותיהם- היא ניתוק. ללא גוף אי אפשר להרגיש, (ואז קל לוותר על ביטוי הרגש החוצה), ללא גוף גם לא נפגעים.

אבל המחיר של התנתקות מהגוף- יקר מאד.

מתנתקים מעצמינו ומהחיים. הגוף הרבה פחות עמיד למחלות, וגם מזהה אותן רק כשהן מגיעות בגדול וגם אותו חיבור אל הידיעה הפנימית והיצירתיות- נעלמים.

העניין הוא שגם חווית הניתוק מהגוף עצמה, וגם הרגשות והאירועים שגרמו לה נשארו בגוף למזכרת. והיום הם יכולים לשמש גם כגשר לחיבור:

הרבה פעמים אותם מנגנוני הגנה שהיו הכרחיים בשעתם כבר לא משרתים אותנו היום. אבל הגוף והנפש ממשיכים לשלם את המחיר: -ממשיכים לנתק אותנו מעצמנו.

הקשבה לגוף ולניתוקים ממקום כזה- מאפשרת לפגוש את זיכרון החוויה, ופגוש את הרגש שחתכנו מעצמנו אז, ולהתחבר מחדש. מה הנאה, חיות ועוצמה יש במהלך כזה