על הגוף, רגש, והיסטוריה

"..אבל כל מה ששחררנו מתחיל להיתפס שוב"..

.היא אומרת בתסכול לקראת סוף הסשן

:כמה מפתה היה בשבילי באותו רגע להצטרף לנקודת המבט שלה

,לבקר את עצמי שפספסתי פה משהו

.ולאבד את הנקודה המשמעותית בחקירת המסע שלה כאן.

מה קורה בה ברגע זה, שהגוף שלה מוכן לוותר על כל החיות והאנרגיה שהוא הרוויח במהלך הסאשן

על האפשרות לנשום סוף סוף, להיות לרגע בלי כאב

?ובמקום זה הוא מעדיף להתכווץ שוב רק כדי לא לפגוש

.תחושה של בדידות נוראית, ושאני קטנה ולא מסוגלת מול העולם" היא בוכה.

.מי שבוכה פה היא הילדה שהיא הייתה בגיל מאוד מאוד צעיר זה מאוד ברור לשתינו

כדי להימנע מלהרגיש אותה הופעל כל מערך הכיווץ האינטנסיבי שהיא חווה כל הזמן. כל כך הרבה פעמים מה שעומד בבסיסו של מערך שלם של כיווצים, כאבים ואף ומחלות, הוא רגש שאנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן להגיש.

אשמה שמריצה אדם באופן קבוע לרצות את כולם סביבו , הוא יעשה הכל וישתמש בכל

כוחותיו-רק לא להיות אשם.

בושה בעצמי שכדי שלא יראו אותה, אחרים, אבל קודם כל אני, האדם מוכן להסתדר לבד עם כל הדברים הקשים, רק שלא יראו מי הוא ומה הוא מתחת למסיכה ששם עליו כרגיל.

אובססיות שמסתירה מתחתיה חוויה חזקה של חוסר שלימות, ומתחתיה....הגוף מחזיק בתוכו את הרגש המוסתר, כן, הוא נמצא בגוף כמו שנמצאים בו כיווץ או הרפייה...

גם את מנגנון ההגנה שיצרנו כדי לא לפגוש אותו.

ברגע שאדם מסוגל "להסתכל ישר בעיניים" לאותו רגש שהוא עושה הכל כדי לברוח ממנו –וכל המערך שנועד להסתיר אותו- כאבים, אפילו מחלות שלמות נעלמים גם הם.

כמה קסם יש בעבודה הזו. – וכמה גילויים...